זה מתחיל כמעט תמיד אותו דבר. מייל השקה חגיגי מסמנכ״לית משאבי אנוש, פוסטר במטבחון, אולי אפילו שקף במפגש החברה הרבעוני. בשבועיים הראשונים מגיעות שמונה הפניות, כולם מדברים על זה, ומישהו בצוות הגיוס כבר בונה טבלת מעקב באקסל.
חודשיים אחרי זה, אם תשאלו עובד חדש אם יש בחברה תוכנית הפניות, הוא יגיד שלא שמע על כזו. העובדת שהפנתה מועמד בשבוע הראשון עדיין לא יודעת מה קרה איתו. טבלת האקסל לא עודכנה מאז. התוכנית לא בוטלה רשמית, היא פשוט נעלמה. הדפוס הזה חוזר על עצמו בארגונים קטנים וגדולים, והוא כמעט תמיד נובע מאותן סיבות.
למה תוכנית ההפניות נעלמת חודשיים אחרי ההשקה?
תוכנית הפניות דועכת כשהיא מנוהלת כאירוע חד-פעמי במקום כתהליך מתמשך. שלושה גורמים חוזרים ברוב המקרים: העובד המפנה לא מקבל עדכון על גורל ההפניה שלו, התגמול משולם באיחור או בתנאים לא ברורים, ואין גורם אחד בארגון שאחראי להזכיר, למדוד ולתחזק את התוכנית לאורך זמן.
השקה חד-פעמית: הטעות שמבטיחה שכחה
כשמתייחסים להשקה כאל קו הסיום, התוצאה ידועה מראש. מייל אחד, גם מנוסח היטב, נקבר בתיבת הדואר תוך יומיים. עובדים לא חושבים על גיוס כשהם עסוקים בעבודה שלהם, ולכן הם זקוקים לתזכורת בדיוק ברגע שנפתחת משרה שרלוונטית לרשת הקשרים שלהם.
טעות נפוצה שרואים שוב ושוב: צוות הגיוס פותח משרה חדשה, מפרסם אותה בלוחות דרושים ובלינקדאין, ושוכח לחלוטין להפיץ אותה לעובדים. העובדים הם הערוץ היחיד שלא מקבל עדכון שוטף על משרות פתוחות. ואז מתפלאים שאין הפניות. ההפך צריך לקרות, כל משרה חדשה צריכה להגיע קודם כול לעובדים, עם הסבר קצר על מי מחפשים ולמה.
טיפ מהשטח: במקום מייל כללי על ׳כל המשרות הפתוחות׳, שלחו הודעה ממוקדת לצוות ספציפי. מפתחים מכירים מפתחים, אנשי מכירות מכירים אנשי מכירות. הודעה לצוות הפיתוח על משרת מפתח צד שרת מביאה יותר הפניות ממייל רוחבי לכל החברה.
שתיקה מול העובד המפנה: הנזק שלא רואים
העובד שהפנה חבר לקח סיכון חברתי. הוא ערב במידה מסוימת לאיכות של אדם שהוא מכיר, והוא גם חשוף מולו. כשההפניה נבלעת במערכת ואף אחד לא חוזר אליו, הוא לומד שני דברים: שהמאמץ שלו לא נחשב, ושלא כדאי להפנות שוב. גרוע מזה, הוא מספר על החוויה לעמיתים, והם לומדים את אותו לקח בלי שהפנו אפילו מועמד אחד.
העדכון לא חייב להיות מפורט. מספיק לומר לעובד: המועמד שהפנית זומן לראיון, או: החלטנו לא להתקדם, תודה על ההפניה. שקיפות בסיסית כזו שומרת על אמון, גם כשהתשובה שלילית. ארגונים שמתחזקים עדכון כזה באופן עקבי רואים הבדל ברור בנכונות של עובדים להפנות שוב ושוב.
כאן בדיוק נכנסת שאלת הניהול השוטף. מי שרוצה להבין לעומק למה תוכניות חבר מביא חבר נכשלות ימצא שכמעט תמיד הבעיה היא לא ברעיון אלא בתפעול: אין בעלים לתהליך, אין מעקב מסודר אחרי סטטוס ההפניות, ואין מנגנון שמוודא שכל עובד מפנה מקבל תשובה.
תגמול איטי, מסובך או לא אמין
מודל התגמול הוא המקום שבו ארגונים מצליחים להרוס אמון במהירות מפתיעה. התנאים הקלאסיים, תשלום רק אחרי שהמועמד השלים חצי שנה בתפקיד, אולי הגיוניים מבחינה תקציבית, אבל מבחינת העובד זה אומר שהוא יראה את הבונוס שמונה או תשעה חודשים אחרי שעשה את הפעולה. הקשר בין המאמץ לתמורה נמחק.
הטבלה הבאה מסכמת את הסימפטומים הנפוצים ואת הסיבה האמיתית שמאחוריהם:
| מה רואים בשטח | מה הסיבה בפועל | מה עושים |
|---|---|---|
| גל הפניות בהשקה ואז שקט | אין תקשורת שוטפת על משרות | עדכון קבוע לעובדים על כל משרה חדשה |
| אותם שלושה עובדים מפנים, השאר לא | רוב העובדים לא מקבלים משוב ומתייאשים | עדכון סטטוס לכל מפנה, גם בדחייה |
| עובדים שואלים ׳מה קרה עם הבונוס שלי׳ | תנאי תגמול מסובכים או תשלום מאוחר | פישוט התנאים ותשלום חלקי מוקדם |
| מועמדים מופנים לא רלוונטיים | העובדים לא מבינים את דרישות המשרה | תיאור קצר וברור של פרופיל המועמד |
פתרון שעובד טוב בפועל: פיצול התגמול לשני חלקים. סכום קטן כבר כשהמועמד מגיע לראיון או מתקבל, והיתרה אחרי תקופת ההסתגלות. העובד מקבל אות מיידי שהמערכת עובדת, והארגון עדיין שומר על תמריץ להפניות איכותיות.
אף אחד לא אחראי: הבעיה המבנית
תוכנית בלי בעלים היא תוכנית על זמן שאול. ברוב הארגונים שבהם התוכנית דעכה, אי אפשר לענות על שאלה פשוטה: מי אחראי עליה? רכזת הגיוס עסוקה בסגירת משרות, מנהלת משאבי אנוש עסוקה בעשרה דברים אחרים, והתוכנית נופלת בין הכיסאות.
האחריות צריכה לכלול שלושה דברים מוגדרים: תקשורת שוטפת לעובדים, מעקב אחרי כל הפניה מרגע שנכנסה ועד תשובה סופית למפנה, ומדידה חודשית. מדדים בסיסיים מספיקים: כמה הפניות נכנסו, כמה הגיעו לראיון, כמה נסגרו בגיוס, וכמה עובדים שונים הפנו. המדד האחרון חשוב במיוחד, כי תוכנית שנשענת על קומץ מפנים קבועים היא תוכנית שבירה.
סדר פעולות להחייאת תוכנית שנעלמה
אם התוכנית שלכם כבר דעכה, אל תשיקו אותה מחדש באותו פורמט. השקה שנייה זהה לראשונה תיגמר באותה צורה, רק מהר יותר, כי העובדים כבר מכירים את הסרט. במקום זה, עבדו לפי הסדר הבא:
- סגרו חובות עבר: אתרו כל עובד שהפנה מועמד ולא קיבל תשובה או תגמול, וטפלו בזה לפני כל דבר אחר. בלי זה, אין אמון.
- פשטו את התנאים: אם צריך יותר משני משפטים כדי להסביר מתי משולם הבונוס, התנאים מסובכים מדי.
- מנו בעלים: אדם אחד עם שם, שאחראי על התקשורת, המעקב והמדידה.
- בנו מנגנון עדכון: כל משרה חדשה מופצת לעובדים הרלוונטיים, וכל מפנה מקבל סטטוס תוך זמן מוגדר.
- רק עכשיו תקשרו מחדש: לא כהשקה חגיגית, אלא כעדכון ענייני על מה שהשתנה ולמה הפעם זה יעבוד אחרת.
שימו לב לסדר. רוב הארגונים מתחילים מהסעיף האחרון, התקשורת, ומדלגים על כל מה שלפניו. זו בדיוק הסיבה שהסבב השני נכשל גם הוא.
הצעד הראשון: בדיקת מצב של חמש דקות
לפני שמשקיעים שעות בתכנון מחדש, עשו בדיקה פשוטה. פתחו את רשימת ההפניות מהשנה האחרונה ובדקו: לכמה מהמפנים נשלחה תשובה סופית? אם התשובה היא ׳לא לכולם׳ או ׳אין לנו רשימה מסודרת׳, מצאתם את נקודת ההתחלה. תהליך מסודר של מעקב ומשוב, ידני או באמצעות מערכת ייעודית, הוא התשתית שבלעדיה כל השקעה בפרסים, בקמפיינים פנימיים ובמיתוג מעסיק מתבזבזת. תתחילו משם, והשאר ייבנה על בסיס יציב.


